שיטיון- על ההבדל בין גריאטר לפסיכוגריאטר
אני יושבת בסלון ביתם, בית יפה בקומה ה14, ספות אדומות יוצרות מסגרת, הם רחוקים, אביהם שוכב על הספה בצד נוכח ונפקד. הם קראו לי לעזרה, הוא רק בן 65, כבר עשר שנים סובל מהמחלה הארורה- שיטיון. מי חסר הרגש שנתן למחלה הזו שם כל כך מביש. במשך שעה הם סיפרו לי את סיפורם, אב שהיה ראש המשפחה, עבד כרואה חשבון בכיר בחברה גדולה, בגיל חמישים התחיל לאבד את זה, לא זכר את הדרך, עשה טעויות בעבודה, הפסיק לנהוג . הוא הסתיר מהם את הסיבה האמיתית, רצה להגן עליהם. הם זוכרים את מסיבת הפרישה המוקדמת מהעבודה, כל כך אהבו אותו שם, כל כך העריכו. הוא אמר שרצה לצאת לפנסיה ולהנות מהחיים, לעזור עם הנכדה שרק נולדה, לקחת את אשתו לטיול הגדול לארצות הברית.
בהדרגה הפסיק לדבר, שקע גם בדיכאון הלך והתכנס בתוך עצמו. הם פנו לכל רופא שרק יכל לעזור, עברו בדיקות ואבחונים, ייסורים רבים ותקווה עד שקיבלו את האבחנה. זה היה פסיכוגריאטר שהסביר להם מה צפוי, "יש לכם עוד חמש שנים ואחר כך כבר לא תכירו את אבא שלכם". הם לא רצו להאמין, הביאו מטפל עובד זר, באו לבקר את אבא בכל שבוע, ישבו איתו, ניסו להיזכר ביחד עד כמה הוא היה אבא טוב.
בזמן האחרון הם נשברו, אבא צועק בלי הפסקה, הוא כבר צרוד, הלשון שלו יבשה, אין יום ואין לילה. המטפל התייאש ורוצה לעזוב. השכנים התלוננו על הרעש. כבר אי אפשר לצאת לפארק.
הם חזרו לפסיכוגריאטר המפורסם בעצב רב, הביאו את אבא על כסא גלגלים, הרופא ניגש אליו ושאל אותו בקול מתיילד: " יוסי חמוד, אז מה, אתה עושה צרות לילדים? " הוא מיד התחיל לצעוק, לצרוח. הם יצאו מהמרפאה בהוראת הרופא. בדרך לרכב אמר להם: "אתם יתומים, אבא שלכם כבר נפטר, האיש הזה בכסא הגלגלים הוא לא אבא שלכם". אני נותן לכם מרשם לתרופת הרגעה, תתנו כמה שיותר עד שזה יגמר.
אני שומעת את הסיפור וצמרמורת חולפת בגופי מלווה בבחילה, אני מביטה על האב השוכב על הספה האדומה שפקח את עיניו ומחפש מישהו מוכר בחדר, הם נשארים קפואים במקומותיהם, כאילו הוא מת הקם לתחייה. אני ניגשת אליו ומציגה את עצמי, מבחינה בעיניו הכחולות והמבט האבוד. "יוסי, הילדים שלך סיפרו לי איזה אבא נהדר אתה, אני כאן כדי לעזור לכם".
"יש שיר שאבא אהב במיוחד", אני שואלת? "לאבא שלי יש סולם, מגיע הוא עד השמיים" מתחיל לשיר הבן הצעיר. אני עוצרת אותו, לא שיר ילדים, שיר אמיתי, משהו שמסמל עבורו חוויה רגשית. הבן הבכור מתחיל לזמזם את המנגינה של I DID IT MY WAY. דמעות עולות בעיני הבן, האבא מביט עליו. "תיגש אליו, תחבק אותו", אני מבקשת. הם עומדים שם במטבח, שני בנים ואב, מחובקים לצלילי פרנק סינטרה.
אנחנו נפרדים, אני חוזרת לביתי, לבנים שלי ומגלה הודעה בנייד: "אני חושב שטיפלת היום לא רק באבא אלא גם בנו". ואחר כך סרטון קצר שרואים בו את האב צועק, כי בזמן הביקור זה לא קרה.
בערב אני כותבת להם סיכום של האבחון והמלצות. המלצות על טיפול התנהגותי, כיצד להבין את ההתנהגות של האב, כיצד להרגיע, טיפולים שאינם מילוליים- טיפול בהעלאת זכרונות, במגע, בריח, במוזיקה. המלצות על מרכז יום לתשושי נפש שנמצא ממש בשכונה הסמוכה, למי לפנות לתמיכה במטפל העיקרי, עמותות שמסייעות למשפחות של חולי שיטיון. עוד ועוד המלצות, שיהיה להם ממה לבחור.
אני קוראת שוב מאמרים עדכניים על טיפול פסיכיאטרי בהפרעות התנהגות באנשים עם שיטיון, לצערי אין חדשות, עדיין לא מומלץ, הרבה תופעות לוואי קשות, שימוש מופרז ולא מבוסס ספרות מקצועית, וכן אני יודעת שלפעמים אין ברירה וחייבים וגם אני ממליצה ורושמת מרשם כשצריך.
למחרת מתקשרת בת של קשישה, פנייה חדשה, "את פסיכוגריאטרית?" היא שואלת, "אני צריכה טיפול בתרופות לאמא שלי שעברה לבית אבות ועושה צרות". "אני גריאטרית", אני עונה. "מה ההבדל?" היא שואלת.
פסיכוגריאטר הוא פסיכיאטר שמטפל באנשים מבוגרים עם תרופות פסיכיאטריות, גריאטר זה רופא שהתמחה בטיפול בגיל השלישי ועושה הערכה כוללנית למטופל במטרה לשפר את איכות חייו. אני עונה בקצרה וחושבת על יוסי.
