רואים את הסוף- המחזה

עמדנו מחוץ לתאטרון חיפה, ממתינים לפתיחת הדלתות, סביבנו קהל רב של קשישים, לבושים במיטב בגדיהם, הנשים מאופרות ומסורקות למשעי, הגברים בחליפות ערב, ריח עז של בשמים של פעם באויר. הדלתות לא נפתחו, רחש עבר במבואה של תיאטרון חיפה. אולי קרה משהו לישראל גוריון, בכל זאת הוא בן 82...

לבסוף באיחור של 45 דקות נפתחו הדלתות, השמועה אמרה שהם נזקקו לחזרה אחרונה. המסך עלה והחל המחזה הסאטירי "רואים את הסוף" שנכתב על ידי אפרים סידון ומיכאל ב. ובוים על ידי מוטי קירשנבאום ז"ל.

חמישה שחקנים, מציגים מערכונים קצרים ושירים סאטירים, בניחוח שמאלני. זה הרגיש כמו משהו שהוציאו מארון מלא בנפטלין, כמו תוכניות הטלויזיה של פעם- החרצופים, רק בישראל.

ואז עלה לבמה ישראל גוריון

גבר בן 82 שרוקד כמו שד, תנועות גופו מהפנטות, חיוכו כובש, עיניו בורקות ושיערו המתולתל שופע וכסוף.

ישראל גוריון שהכרתי כילדה בתוכנית שלוש, ארבע חמש וחצי ומאז רק הלך והשתבח עם הזמן.

במערכונים שהציג ניכר כי זיכרונו אינו כשהיה אך זה לא פגם במאום במערכון, להיפך, רק עורר בי התפעלות על יכולת האלתור והיצירתיות- שימוש ברמזים מחבריו למופע, שימוש בדפי טקסט מוסתרים והומור עצמי.

מערכון אחד היה מבריק, כמובן שהוא קשור בגיל השלישי, זהו המערכון שבו מציע ישראל גוריון לגייס גיוס חובה לצה"ל בגיל שמונים ולא בגיל שמונה עשרה. זה נשמע כל כך הגיוני- במילא לא שומעים, אז נזק מהתותחים לא יגרם, במילא מחוברים לקטתר אז אין צורך ללכת לשירותים, יש סבלנות, זו הזדמנות לפגוש חברים, ואם מישהו ימות, אז גם ככה זה הסוף. כאמא לארבעה בנים אני חייבת להודות שהרעיון גרם לי לבכי וצחוק ואפילו תקווה אווילית שיש סיכוי שזה יקרה.

ביציאה מהאולם הבנתי מדוע התיאטרון בחיפה מלא בבני הגיל השלישי- התיאטרון נגיש ומציע אביזרי ראייה ושמיעה לקהל.

בקפיטריה מגישים עוגות של פעם כמו שיש רק בחיפה ויש מספיק מקומות ישיבה. גם תערוכות מתחלפות יש במבואה והאוירה משפחתית ומחבקת.

ואם מישהו מכם מכיר את ישראל גוריון, אז תמסרו לו בבקשה שיש רופאה גריאטרית אחת לפחות שמעריצה אותו ורואה בו גיבור ומקווה לראות אותו על הבמה עוד, כי לא רואים את הסוף.

052-6228120