שריפה, אחים, שריפה

משום מקום הופרה השיגרה שריפת ענק פרצה אצלנו במושבה אמי היתה הראשונה שראתה את הלהבות ורצה לאסוף את בני הצעיר מבית הספר שפונה. מספר שעות אחר כך ביתה עמד בלב העשן והשכונה פונתה. שלחתי את בעלי לפנות אותה ואת הבן מהבית. "תיקח את הילד, אני לא זזה מכאן".

חוסר הגיון,טירוף,חוסר אחריות, חשבתי לעצמי, כעס עז הציף אותי- איך היא לא רואה שזה מסכן אותה? מה חשוב הבית, העיקר זה שלא תיפגע! בעלי הפסיכולוג הצליח לבסוף בכוחות על לשכנע אותה לפחות לבוא אלינו לכמה שעות עד שישתלטו על האש (הוא הסביר לה שזה או שהיא באה איתו או שאני אתגרש ממנו....)

המצב הבלתי שפוי הזה זרק אותנו עשרים שנה לאחור, אז הייתי סטודנטית צעירה לרפואה ובאמצע החיים קיבלתי טלפון מאימי: " סבתא נפלה בבית בערד, אולי תסעו לראות מה קורה איתה?".

נסענו, בעלי לעתיד ואני, 3 שעות בדרכים, לא יודעים למה לצפות. בביתה בערד בקומה השלישית שכבה סבתי על ספת הסלון,פניה נאורו כשנכנסנו לבית, "אדוו'לה,לא הייתם צריכים לבוא, מוישה תכין להם משהו לאכול" פקדה על סבי שעמד שם חסר אונים.

השרפרף ההפוך עליו טיפסה כדי להוריד את הוילונות עמד בפינת החדר.

ניגשתי אליה,חיבוק ונשיקה, הרמתי את השמיכה וראיתי את רגלה המעוותת, שטף דם ענק מהירך ועד לשוק, גם שורש כף היד היה מעוות.

סבתי, ניצולת השואה לא הראתה סימן כלשהו לכאב, אבל הכאב עבר לגופי, גוש של כעס בגרון ועצב רב על מצבה.

"אנחנו מזמינים לך אמבולנס עכשיו, ציוויתי עליה". היא הביטה בי במבט נוקב " שטויות, אני לא זזה מכאן!"

גם אותה, לאחר שיחה ארוכה, הצליח בעלי לעתיד לשכנע להתפנות, היא אכן שברה ירך ושורש כף יד ונותחה עוד באותו הערב.

בביתנו אימי אכלה ארוחת ערב והמתינה לאבי כדי לחזור לבית. בלילה פרצו שוב הלהבות. שוב אימי סירבה להתפנות. " אנחנו משקים את המרפסת, אין כאן שום דבר אפילו לא עשן". בחדשות בשידור חי ראינו את הלהבות שכיסו את הגבעה הסמוכה לביתם. הפעם החלטתי- אני לא לבד בזה, צלצלתי לאחיי וניסינו להפעיל לחץ משותף. כשזה לא הועיל החלטתי לפעול ב"נשק יום הדין", פירסמתי בקבוצת הווטסאטפ המשפחתית את הנחיות המועצה עם פניה נרגשת לכל השייכים לקבוצה לסייע בפינוי של אימי. בקבוצת המשפחה שלנו חברים קרובים ובני משפחה שנפגשים בכל שישי פעם בשבועיים לארוחה משפחתית חגיגית בבית הורי. אני לא יודעת בדיוק מה קרה אחר כך, ככל הנראה רבים מהם אכן פנו לאימי בבקשה שתתפנה מן הבית. לבסוף את הלילה הורי בילו בבית אחי.

לאחר כיבוי הלהבות התפניתי לחשוב על ארוע טראומטי זה, מה היה שם שכל כך הצית אותי? מה גרם לי לכעוס על אימי ולנזוף בה כאילו היתה ילדה קטנה? תחושת אי נוחות מלווה אותי עקב שלילת האוטונומיה שלה להחליט על גופה, על החלטותיה, לכבד את רצונה.

המחשבות המשיכו לנדוד אל מטופליי ובני משפחותיהם. לעיתים קרובות קיימת התנגשות בין ערך כיבוד החיים לבין ערך האוטונומיה, בין הצורך של בני המשפחה למצוא פתרון נוח ומציאותי לקשיש ובין הצורך של הקשיש לשמור על רכושו, כבודו, עצמאותו וייחודיותו. בביקורי בבית המשפחות אני מנסה לתת מקום לאמביוולנטיות

( דו ערכיות), להתלבטות, שאינה פשוטה בין האפשרויות השונות. ביחד אנחנו דנים, סוקרים, בוחנים, חשים ולעיתים גם בוכים לנוכח הקושי בקבלת ההחלטה "הנכונה".

השריפה הזו השאירה בי כוויה, שתתרפה עם הזמן, עד לפעם הבאה שבה אצטרך להתמודד שוב עם קבלת החלטות עבור אימי.

052-6228120