מסע הישרדות- מחשבות על שיקום גריאטרי

יום חמישי, רגע לפני סוף השבוע , פנתה אלי מטופלת במחלקה. היא מביטה בעיני, עצב בעיניה החומות, העייפות, קמטים מרובים בשולי עינייה ולחייה שקועות . "ד"ר, מה את מבינה בכלל, האם היית פעם במצבי? אני עייפה, הכל כואב לי, אני רוצה הביתה או שכל זה יגמר".

פעמים רבות תוהים מטופלי האם אוכל להבין באמת מה עובר עליהם. חשוב להם שכרופאה המטפלת בהם אהיה קשובה, רגישה ואמפטית לכאבם ולמצבם.

באותו סוף שבוע יצאתי למסע הישרדות של יומיים עם בני הבכור. את המסע תכננו מלפני מספר חודשים, בני, חובב הישרדות צעיר ביקש שהשנה אצא איתו למסע של 30 ק"מ בעמק יזרעאל. שמחתי על ההזמנה. בקילומטר ה38 לאחר יומיים של התשה הבנתי מה המשמעות העמוקה של הישרדות ונדמה לי שהבנתי מעט ממה שעובר על מטופליי במחלקת השיקום הגריאטרי.

מסע לא צפוי- לעולם לא תוכל לתכנן את הדרך

המסע היה אמור להיות באורך של 30 ק"מ. כבר ביום הראשון הרגשנו שמשהו לא מסתדר, המפה לא היתה מדוייקת המדריך שליווה אותנו זיהה פערים בין המסומן לבין השביל, העליות היו רבות מדי, הירידות קצרות, היתה תחושה של מעגליות. חשבתי על המטופלת שלי, שהבטיחו לה שניתוח החלפת הברכיים הוא ניתוח פשוט, החלמה מהירה, תוך שבועיים היא חוזרת למצב טוב יותר, "זה ניתוח לשיפור איכות החיים". חודשים היא ממתינה לניתוח, בשמחה והתלהבות, הניתוח שישפר את חייה. הכאב והסבל הנלווה לתקופת ההחלמה ומהניתוח, הנפיחות בברך- כל אלו נופלים עליה ביום שבו היא מתחילה את השיקום. ומה עם החולים שלא תכננו את המסע? אלו שנפלו, שברו, נותחו ונחתו במחלקת השיקום....

הנוף- זה יפה ביום הראשון, אחר כך אתה כבר לא רואה זאת

עמק יזרעאל באמצע החורף, סוף שבוע שטוף שמש, פריחת הכלניות, הרקפות, העיריות. שדות אין סופיים, ירוק בצבע מתחלף, ריח עצי התפוזים, פירות שנשרו על הקרקע הלחה. בתחילת המסע הכל חדש, צבעוני, יפה ומעודד. בסוף היום הראשון, כשהגוף דואב, כשהדרך אינה נגמרת, כשכל מה שאתה חושב עליו הוא מנוחה, כל הנוף נעלם, הופך להיות רקע לא מורגש. אני נזכרת במשפחות שמגיעות למחלקה רגע לפני יקיריהן, "רצינו לבדוק את המחלקה, אם היא מתאימה לאמא שלנו". הם מסתכלים על הקירות, על המסדרון, מריחים את הריחות ומעקמים את האף, בודקים אם החדר מרווח ומי שוכב שם, נהנים מהנוף הנשקף מחלון החדר. כשאמם נכנסת למחלקה באלונקה של האמבולנס היא אינה מבחינה בכל זה, היא רק רוצה לנוח.

כאב- זה באמת כואב

בקילומטר ה38 הכל כואב. שלפוחיות בכפות הרגליים, שרירי הסובך, מפרקי הירכיים שנושאים את משקל התיק הכבד, הכתפיים מכווצות מנסות להעביר את משקל התיק מצד אל צד. בראש אתה מרגיש את פעימות לחץ הדם והעיניים מבקשות להעצם מול השמש הקופחת. לקחתי כדור נגד כאב, זה שאני ממליצה למטופליי שיש לו פחות תופעות לוואי, ויעשה עבודה מצויינת... זה לא עושה עבודה מצויינת, אולי מקל מעט את הכאב אך לא את הסבל. הגוף עייף, דואב, זועק למנוחה, ויש עוד לפחות שני קילומטר שנדמים כאינסופיים.

דברים שאתה לוקח איתך למסע

"אל תקחי הרבה דברים, בסוף את צריכה לסחוב את זה על הגב", בני הציע לפני היציאה למסע. הדברים שאנחנו סוחבים איתנו, כל כך הרבה מחשבות מיותרות, כעסים, מחשבות טורדניות. ניסיתי להוציא את כל אלו מהתיק הכבד שהכביד עוד יותר ברגעים הקשים. במקום זה חיפשתי חוזקות, הוכחות לחוסן שלי, זכרונות טובים ובעיקר חיפשתי את המוטיבציה הפנימית שלי להמשיך ולהתמיד במסע. הדבר החשוב ביותר שלקחתי איתי למסע היה הבן האהוב שלי. כשהציע לי פעם אחר פעם את מקל ההליכה שלו, ידעתי, כשאני אהיה בשיקום הגריאטרי כמטופלת הוא יהיה שם בשבילי.

סוף מסלול- אחרית דבר

ביום השני כבר רציתי להגיע לסוף. כשהסוף הגיע רציתי להשאר עוד במסלול. להנות עוד מהנוף, מהקושי, לחוש את הכאב, לשאת את הסבל, לקוות לסוף ולהאמין שיש עוד בשביל מה. כך גם מטופלי, רוצים שהמסע יסתיים אך כשהסוף קרב הגעגועים לדרך מתגברים.

סיימתי 40 ק"מ של מסע הישרדות, הייתי לרגע במחשבותי במקום של מטופלי במסע ההישרדות שלהם לשיקום. תודה על ההזדמנות.

052-6228120