את לא לבד - הגיגים על דמנציה

מוקדש בהערכה ובחיבוק לנשים חזקות, אמיצות, לוחמות ושורדות שעברו ועוברות את זה לא לבד- חדוה, ג'ולי, ציפורה, שרה, אלישבע,עדנה ועוד יקרות שליוויתי בדרך.

אני לבד, אף אחד לא מבין כמה זה קשה.

אני כועסת עליו שנטש אותי ככה, באמצע החיים.

אתמול ממש נבהלתי, הוא לא זיהה אותי, הוא לא זכר שהיינו יחד אצל הילדים.

הילדים, אני לא רוצה להעמיס עליהם, גם ככה קשה להם.

הוא שוב ראה את הדמות השניה שנראית כמוני, הוא היה כל כך מפוחד, שאל אותי מי משתינו היא האמיתית.

אני שונאת אותו, הלוואי שימות......אני לא יכולה לראות אותו סובל ככה.......זה לא האיש שהכרתי.

למה זה קרה לנו?....אף אחד לא אמר לי שככה זה יהיה... זו פעם ראשונה שמישהו מסביר לי מה זה.

עכשיו אני מבינה שזה היה כאן כבר כמה שנים... כל כך הרבה כעסים שכעסתי עליו....אני כל כך מצטערת, זה לא היה הוא זו היתה המחלה.....

כבר אי אפשר ללכת איתו לשום מקום, מה נשאר מהחיים שלי, כמה רע זה עוד יהיה?

אני צריכה לעשות את הדברים בקצב שלי...זה לא פשוט... אני לאט לאט נפרדת... כמו שהחלטתי שהוא לא ינהג יותר, כשיגיע הזמן אני גם אמצא מטפלת.

איך אני יכולה להוציא אותו מהבית....אפילו שהוא כבר לא מזהה את הבית.......אולי יהיה לו שם יותר טוב....אני לא יודעת מה לעשות....זה כל כך קשה.

הוא שוב לא זכר.....הוא שוב התפרץ.....הוא שוב פספס.....הוא ישן כל היום.....הוא קם בלי הפסקה בלילה

מה עם תרופות....אי אפשר להחזיר אותו? אפשר להרגיע אותו? אפשר לגמור את זה....כמה סבל..זה לא מגיע לו

אני מעדיפה אותו ככה, איתי.....לפחות אני לא לבד, לפחות יש לי תפקיד....אני חייבת לו את זה אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי.

התמונות צולמו במוזיאון MUSMA, בMATERA איטליה, מאי 2022.